פסק-דין בתיק ת"א 20530-09-09

התביעה, בתמצית, והשאלות הדורשות הכרעה

1.         מונחת בפני תביעה בסך 56,000 ש"ח להשבת שכר טרחה שהגישה הגב' עטרה זיסמן (להלן:  התובעת") כנגד עו"ד משה טיטונוביץ (להלן: " הנתבע"). אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם ביום 9/9/02 הסכם שכר טרחה לתשלום הסך של 20,000$; אין מחלוקת כי במעמד חתימת הסכם שכר הטרחה שולמה לנתבע מחצית הסכום, שעמדה אז על סך של 56,000 ש"ח; אין מחלוקת שבסעיף 4 להסכם נקבע "במקרה ואסרב או לא אמשיך בכל עת להיזקק להמשך שירותיו של עוה"ד מכל סיבה שהיא אשלם לאלתר את מלוא יתרת החוב שע"פ כל סעיפי התחייבות זו." אין מחלוקת שביום 22/9/02 הודיעה התובעת לנתבע על רצונה כי יחדל מייצוגה. אין מחלוקת כי הנתבע סרב לדרישתה זו של התובעת בהסתמכו על סעיף 4 להסכם  ולא השיב מאום מהשכר ששולם.

2.         המחלוקות בין הצדדים נוגעות לסיבה בגינה הודיעה התובעת על הפסקת ההתקשרות; על היקף העבודה שבוצעה על ידי הנתבע בפרק הזמן בו עמד ההסכם בתוקפו; ובשאלה האם הנתבע זכאי להותיר בידיו את הכספים ששולמו לו, בין היתר מכוח הוראת סעיף 4 להסכם הנ"ל. אם התשובה לשאלה האחרונה תענה בשלילה על ידי בית המשפט, תעלה השאלה האם הנתבע זכאי לזכר ראוי כלשהו, זאת בין היתר לנוכח העובדה שמי מהצדדים לא הגיש ראיות לעניין גובהו של השכר הראוי במקרה הנדון.

גרסת התובעת וטענותיה

3.         התובעת פנתה לנתבע בהמלצת חברתה, עו"ד אסתר הגר (להלן: " עו"ד הגר") במטרה שייצג אותה בהליכים משפטיים בעניין מעמד אישי בינה לבין בעלה. ביום 5.9.2002 קיימו הצדדים שיחה טלפונית שבסיומה קבעו להיפגש (להלן: " השיחה הטלפונית"). ביום 9.9.2002 נפגשו הצדדים במשרד הנתבע (להלן: " הפגישה הראשונה"). במעמד הפגישה חתמה התובעת על הסכם שכר טרחה שכותרתו "התחייבות" ולפיו הוסכם כי הנתבע ייצג אותה (ראו דיון בתיקים שייצוג זה כולל בהמשך) וכי התובעת תשלם לנתבע בתמורה לשירותיו 20,000 $ סכום המוגדר בהסכם "סכום יסודי" (וכך יקרא להלן) וכן תוספת של 550 $ לכל ישיבת בית משפט ו/או בית דין ו/או פגישת מו"מ וכן בקשות (להלן: " התוספת"). לגבי הסכום היסודי נקבע בסעיף 2 להסכם: " הסכום הקבוע בסעיף 1 דלעיל הינו תשלום ראשוני ויסודי הכולל טיפול כללי, הכנת המשפט, פגישות עימי במשרד עוה"ד, התייעצות והכנת מסמכים. בסכום הנ"ל לא כלולות הופעות בביהמ"ש ו/או בביה"ד וכן פגישות מו"מ עם הצד שכנגד." כן כולל ההסכם את סעיף 4 שנזכר לעיל . (להלן: " ההסכם"/ "מסמך ההתחייבות" ו "תניית הפסקה הייצוג", בהתאמה).

4.         לטענת התובעת הוסכם כי מחצית מהסכום היסודי, קרי 56,000 ש"ח, תשולם לאלתר-במעמד הפגישה, והיתרה תשולם בעתיד מהכספים שתקבל התובעת בתביעה לדמי שימוש ראויים. התובעת מסרה בשגגה שיק בסך 56.000 ש"ח ולמחרת היום חזרה למשרד הנתבע ומסרה שיק מתוקן בסך 56,000 ש"ח שאין חולק כי נפרע כעבור מספר ימים. עוד במועד הפגישה הראשונה חתמה התובעת על ייפוי כח בפני עו"ד רונית מר ממשרד הנתבע (להלן: " עו"ד מר"). באותו היום הגיש הנתבע בקשה לדחיית מועד קדם משפט (שהיה קבוע ליום 3.10.2002) ואורכה להגשת תצהיר גילוי מסמכים בת.א 42590/01 שנדון בביהמ"ש השלום בת"א-יפו.

5.         התובעת טוענת כי כבר למחרת הפגישה הראשונה יצא הנתבע לחופש ושב ביום 18.9.2002 כאשר לא ניתן היה להשיגו טלפונית בתאריכים הללו. במועד חזרתו הוגשה  על ידו בקשה מוסכמת נוספת לדחיית מועד הדיון בת.א 42590/01 (נספח ד' לכתב התשובה). ביום 22.9.2002 התקיימה בין הצדדים פגישה נוספת במסגרתה ביקש הנתבע מהתובעת לחתום על מסמך התחייבות אחר אולם התובעת סירבה (להלן: " הפגישה השניה" ו-" ההסכם השני"/ " מסמך ההתחייבות השני" בהתאמה). באותו היום הודיעה התובעת על רצונה להפסקת הייצוג כאשר הצדדים חלוקים על שעת ההודעה, לגישת התובעת הודיעה בעל פה בפגישה השניה בעוד הנתבע טוען כי הודיעה בערב של אותו היום לעו"ד מר על הפסקת הייצוג והאחרונה עדכנה אותו. מכל מקום, ביום 23.9.2002 מסרה התובעת לנתבע הודעה בכתב על הפסקת הייצוג ובקשה להשבת כספה ומסמכיה (להלן: " הודעת הפסקת הייצוג", נספח 5 לכתב התביעה). ביום 3.10.2002 הגישה התובעת כנגד הנתבע תלונה ללשכת עורכי הדין והתלונה נגנזה.

6.         התובעת טוענת כי פנתה לנתבע במטרה שייצג אותה בהליך בג"צ בעניין פס"ד של כב' הש' זפט מיום 12.6.1994 אשר השהה את סמכויותיה של התובעת כאפוטרופוס טבעי על בניה כשהיו קטינים וכן בשלוש תביעות שהיו תלויות ועומדות ובהם נקבעו מועדי דיון לחודשים 10-11/2002: תביעה לשכר ראוי בביהמ"ש למשפחה בר"ג; תביעה לסילוק פילגש בביהמ"ש שלום בת"א-יפו; ערעור בביהמ"ש המחוזי. בשיחה הטלפונית עלה נושא סכום שכ"ט, קרי 18,000$ - 20,000$ כעלות כוללת, שהגם והיה גבוה עבור התובעת הסכימה היא לשלם לנתבע לאור חשיבות הליך הבג"צ בעיניה. לגישתה בשום שלב לא דובר על התוספת לרבות בפגישה הראשונה.  

7.         לטענת התובעת, החתימה על מסמך ההתחייבות הייתה בחטף בסיום הפגישה הראשונה שארכה כשעה ולאחר מסירת השיק כאשר לא היה סיפק בידה לקרוא בעיון את כל סעיפיו ולנהל מו"מ על תנאיו. לשיטתה, החלה לקרוא את מסמך ההתחייבות ברפרוף אך לא הצליחה להתרכז לאור הסכום הרב ששילמה כמה דקות קודם לכן והעובדה כי הנתבע האיץ בה לחתום. לאחר שחתמה סרב הנתבע לתת לה צילום והוציא אותה מהחדר בטענה שלקוח אחר הגיע. במועד תיקון השיק קיבלה התובעת מפקידת הנתבע צילום מסמך ההתחייבות, התובעת לא קיבלה צילום ייפוי הכח או חשבונית. לטענתה רק לאחר מכן קראה אותו לראשונה בעיון או אז גילתה כי שונה הוא משסוכם לעניין התוספת כאמור וכי לא נרשם בו התביעות הספציפיות לגביהן פנתה. התובעת הודפת את טענת הנתבע כי ידעה על תניית הפסקת הייצוג ועל תשלום מלוא הסכום היסודי במקרה שתבקש להפסיק את הייצוג וטוענת כי מדובר בסעיף מקפח בחוזה אחיד שאין לאוכפו וכן סעיף הנוגד את תקנת הציבור והיות והנתבע ניסח את ההסכם הרי שיש לפרש את מסמך ההתחייבות כנגדו. לטענתה התנהלות הנתבע הסבה לה נזקים כספיים שכן משהחזיק הוא בידיו סכום כה גבוה מכספה הרי שלא יכלה לממן עו"ד אחר ונאלצה להסתפק בעוה"ד הקודם אותו חפצה להחליף וקיבלה ממנו ייצוג לא טוב. התובעת מציינת כי מסכימה היא שכספה יושב לה בניכוי עלות שתי הפגישות שהתקיימו.

8.         התובעת גורסת כי למעט שתי הפגישות הללו והגשת בקשת דחייה המתפרשת על פני חצי עמוד, לא עשה הנתבע דבר בתיק. כאמור, טוענת התובעת שהנתבע היה בחופש מרבית הזמן (יש לציין שיום הכיפורים חל באותה שנה במועדים אלו) . התובעת טוענת שקיימה מספר שיחות עם עו"ד מר, אולם שירותיה לא נשכרו על ידה אלא שירותיו של הנתבע. התובעת טוענת שהפסיקה את ההתקשרות בשל חוסר אמון, המהווה סיבה טובה להפסקת ייצוג. חובר האמון נבע מהתנהלותו של הנתבע בעניין שכר הטרחה והיעדרותו ללא הודעה מראש כאשר היו אמורים להתקיים שלושה דיונים שהיו חשובים לה מאוד בסמוך.

9.         לגבי ההלכות המשפטיות מפנה התובעת לע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן : " הלכת ביניש-עדיאל"), שם נקבע כדלקמן : "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו". באשר לאופן קביעת השכר הראוי, נקבע כי: "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך-דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו...".  

10.        לטענת התובעת על פי הלכת בייניש עדיאל רשאית היא להפסיק את ההתקשרות בכל עת; זכות זו נובעת מעצם יחסי האמון שבין עורך דין ללקוח; משנפגע האמון, רשאית היא לסיים את הייצוג; סעיף 4 להסכם אינו חוקי שכן מאיין הוא למעשה את זכות של התובעת להביא להפסקת הייצוג. לפיכך, מבקשת התובעת כאמור את השבת הסכומים ששולמו, בניכוי השכר הראוי עבור העבודה שנעשתה. התובעת הודפת את טענות הנתבע שהיה עליה להוכיח את גובה אותו שכר ראוי (וראו בעניין זה גם תא"ק 172188/09  מיכאל רוזן, רוזן קודן משרד עורכי דין נ' רוזן מרכז יהלומים ת"א שניתן ע"י מותב זה, אליו אתייחס גם בהמשך, להלן: " פס"ד רוזן "), שכן לטענת למעט שתי פגישות והגשת בקשת דחייה, לא נעשתה כל פעולה על ידי הנתבע.

טענות הנתבע, בתמצית

11.        לגישת הנתבע, התובעת חתמה על מסמך ההתחייבות לאחר שקראה אותו היטב, הבינה תוכנו וניהלה עימו משא ומתן בנוגע לתנאיו. התובעת לא הוכיחה כי נפל פגם ברצונה בעת החתימה ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות העסקה. לגבי תניית הפסקת הייצוג טוען כי הובהר לתובעת שאת הסכום הבסיסי יהיה עליה לשלם גם במקרה בו תחליט להפסיק את הייצוג אף אם מדובר בזמן קצר. על פי מסמך ההתחייבות זכאי הנתבע לתשלום יתרת הסכום היסודי שטרם שולמה ע"י התובעת, סכום שלא נתבע על ידו אך לפנים משורת הדין ככל שמטעם כלשהו ייקבע כי הנתבע חב בסכום כלשהו כלפי התובעת הרי שיש  לקזז סכום זה מסכום חובה של התובעת כלפיו.

12.        מבחינה משפטית טוען הנתבע שעל פי הלכת בייניש עדיאל זכות לקוח לנתק את הקשר עם עו"ד ולשלם שכר ראוי קמה רק אם לא הוסכם אחרת ובענייננו הוסכם במפורש אחרת. הנתבע הפנה לע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין [פורסם במאגרים] (2008) (להלן: " הלכת קורפו" ) שם נקבע בין היתר כי כאשר לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה היא סיבה הוגנת, בית המשפט לא יטיל עליו לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה, וזאת על מנת לשמר את יסוד האמון בין עורכי דין לבין לקוחותיהם, שכן החשש הוא שתשלום פיצויי ציפייה בכל מקרה של הפסקת התקשרות בין עורך דין ללקוחו, יוביל להימנעות הלקוח מהפסקת הייצוג, גם במקרים שקיימת הצדקה לכך. לעומת זאת, במקרים שבהם הפסקת ההתקשרות מצד הלקוח לוקה בחוסר תום לב ונעשתה בהתעלם מהסכמות חוזיות, הרי שאין מקום לפטור את הלקוח מתשלום פיצויי ציפייה לעורך הדין. ראו מקרים בהם נקבע כי הפסקת הקשר החוזי נעשתה שלא בתום לב באופן המזכה את הלקוח בפיצויי קיום בע"א (מחוזי ת"א) 3635/07 לובטסקיה נ' מ. זליגמן ושות' [פורסם בנבו] (2009);  ת"א 1171/02 עו"ד יצחקניא גולדנברג ושות' נ' ארוך אלי ואח' [פורסם בנבו] (2006); ע"א 11097/07 עו"ד משה באדר נ' נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה שיתופית בע"מ ואח' [פורסם בנבו](2007).

13.         בהסתמכו על הלכת קורפו  טוען הנתבע שהמטרה לשמה שכרה התובעת את שירותיו לא חדלה מלהתקיים, התיקים עוד היו תלויים ועומדים והתובעת נזקקה לייצוג. בנוסף בפי התובעת לא היו טענות בדבר טיפול בלתי מקצועי ולכן אין בסיס לאי שביעות רצון, מה גם ולא חלף מספיק זמן כדי שתוכל התובעת לגבש חוסר שביעות רצון שכזה. העדר שביעות הרצון נבע מתנאי שכר הטרחה בלבד, שלכל היותר מהווים טעות בכדאיות העסקה אך אינם מקימים זכות ביטול. לטעמו של הנתבע לא הייתה הצדקה עניינית להודעה החד צדדית בעניין הפסקת הייצוג ע"י התובעת. מכאן, שביטול ההסכם נגוע בחוסר תום לב ויש להורות על התשלום החוזי המוסכם.

14.        מבחינה עובדתית טוען הנתבע כי משרדו שהה בחופשה בין התאריכים 12.9.2002 - 17.9.2002 ולמעט במועדים אלה זכתה התובעת ליחס סבלני וראוי על ידי הנתבע וצוות משרדו. זה המקום לציין כי בעדותו טען הנתבע שהמשרד עבד כרגיל בתאריכים הללו, למעט בחגים (כפי שיפורט בהמשך). לגישתו לפני הפגישה השנייה הושקעה עבודה רבה על ידו ועל ידי עובדי משרדו במיון החומר שמסרה לידיו התובעת, בלימודו, ברכישת בקיאות בו ובקביעת דרכי טיפול ופעולה, הוכנו ע"י משרדו כתבי בית דין ומסמכים שונים שהוצגו לתובעת בפגישה במסגרתה גם נדונו באריכות עניינים מהותיים.

15.        הנתבע טוען שבפגישה השנייה ביקשה התובעת להכניס תיקונים טכניים ומהותיים במסמך ההתחייבות. הנתבע היה נכון להכניס את התיקונים הטכניים אך לא לשנות את שהוסכם בעבר. בפגישה זו לא הודיעה התובעת לנתבע כי מעוניינת שיפסיק לייצגה. לטענת הנתבע תנאי מסמך ההתחייבות השני אינם גרועים יותר, מבחינת התובעת, מאלה שבמסמך ההתחייבות. לשיטתו ההודעה על הפסקת הייצוג הגיעה טלפונית ביום 22.9.2002 בשעות הערב לאחר שיחות רבות וארוכות שניהל עם התובעת בעיקר בעניינים מהותיים הקשורים לטיפול בייצוגה. לטענת הנתבע לאורך כל הדרך הביע בפני התובעת את דעתו המקצועית שלפיה אין מקום לעתור לבג"צ בעניינה והתובעת שכרה את שירותיו שלא לשם עתירה כזו.

16.        לגישת הנתבע גם אם יתברר שהתובעת הוכיחה את עילת התביעה הרי שלא הוכיחה את שיעור הסכום שיש להשיב שכן על פי הלכת בייניש עדיאל וכפי שפסק מותב זה בפס"ד רוזן היה עליה להוכיח את שיעור השכר הראוי בגין העבודה וזאת לא נעשה. באשר לטענת התובעת לתנאי מקפח בחוזה אחיד טוען הנתבע כי מדובר בהרחבת חזית אסורה וכי לא הוכח שמדובר בחוזה אחיד שכן כל מסמך התחייבות עליו מתבקש לקוח הנתבע לחתום נערך בהתאם לנסיבות הספציפיות של אותו לקוח.